איך ולמה התאהבתי בסאשיקו ובורו?
"את רוקמת... ביפנית" אמרה לי חברה כשהתחלתי לרקום לפני שנים, באופן אינטואיטיבי ואוטודידקטי. המשפט הזה פתח בפניי עולם שלם של אמנות טקסטיל יפנית מסורתית, שמתגלה כרלוונטית מתמיד בימינו. מאז ביקרתי ביפן ולמדתי את הנושא לעומק והתחלתי ללמד בסטודיו שלי את העולם המופלא הזה.
למה זה טוב לנו?
סגנון עכשווי ומופשט הופך פריטים פשוטים ו"רגילים" ליצירות אמנות ייחודיות
מדיטציה מעשית עיסוק נעים ומרגיע, סוג של מיינדפולנס
גמישות יצירתית מאפשר לעוף עם הדמיון תוך שמירה על מסגרת מתודית
קיימות ומיחזור חלק ממגמה חברתית חשובה של מיחזור משביח ובר-קיימא
נגישות שימוש בחומרים נעימים ולא יקרים, טכניקה קלה המתאימה לעבודה בבית
בואו נצלול קצת יותר לעומק
(אם את.ה פשוט מתעניינים בקורס, מוזמנים לקפוץ ישר אליו)
מה זה סאשיקו?
סאשיקו היא טכניקת תפירה-רקמה יפנית מסורתית, מבוססת על תכים פשוטים וישרים (running stitch) היוצרים דוגמאות גיאומטריות חוזרות. המילה עצמה משמעותה ביפנית "דקירות קטנות".
במקור, נעשה שימוש בחוטים לבנים טבעיים על בדים צבועים באינדיגו כחול.
הסאשיקו היא טכניקה המשלבת קישוט עם תיקון מעשי (תך לחיזוק ולחיבור). המטרה היא לתקן ולחזק בהטלאה נראית לעין, בדים ובגדים.
דוגמאות הסאשיקו מתחלקות לשני סוגים:
מויוזשי (moyozashi) - דוגמה הנוצרת על ידי שורות ארוכות של תך רץ.
היטומזשי (hitomezash) - מערך של תכים יחידים תפורים על סורג ליצירת דוגמא.
קצת היסטוריה
מקור הסאשיקו בימי הביניים, בקהילות של איכרים ודייגים בצפון יפן. בתקופה שבה כל פיסת בד הייתה אוצר יקר ערך, התפתחה שיטה זו כדי לחזק, להוסיף בידוד מחמם ולשמר בגדים. הכפריים, שייצרו את בגדיהם בעצמם - מגידול הפשתן והקנבוס, דרך טוויית החוטים ועד אריגת הבד וצביעתו - פיתחו שיטה להארכת חיי הבגד באמצעות תפירה מחזקת. קטע שהתבלה חוזק על ידי הוספת טלאי שנתפר בתך סאשיקו. לימים שיטת התפירה הזו התפתחה לרקמה קישוטית.
מהמאה ה-17 (תקופת אדו) התפשט השימוש בסאשיקו באזורי הכפר והפך למלאכה ביתית נפוצה. מיומנות זו עברה מאם לבת, והפכה לחלק חשוב בחינוך נערות צעירות. בתי ספר מיוחדים לסאשיקו הוקמו בכפרים, שם למדו הנערות את המלאכה במהלך החורף המושלג. לימוד סאשיקו היה מרכיב חשוב במציאת שידוך ״טוב״ ונחשב לעיסוק שמפתח ערכים חיוניים של סבלנות ושימור - תכונות חשובות לאשת האיכר.
מיחזור טקסטיל והיופי שבחסר שלימות
שימוש חוזר בבדים הינו חלק ממסורת יפנית עתיקה. הן מתוך תפיסה רוחנית הרואה בלבישת בגד עשוי מבדים ישנים סמל לענווה ולצניעות, והן משימוש חוזר מסיבות מעשיות וכלכליות.
התפיסה היפנית של וואבי-סאבי מדברת על יופי שנמצא דווקא בחריגות ובפגמים שהופכים פריט לייחודי ומיוחד. מתוך השקפת חיים שגורסת שיופיו של חפץ או חומר מתגלה עם הזמן.
גישה זו שונה לחלוטין מתפיסת היופי והשלמות המערביים, שאינה סלחנית לתיקונים ופגמים. מסיבות מעשיות אנשים במערב אמנם תיקנו את בגדיהם, אך ההעדפה הברורה היתה לעשות תיקונים בלתי נראים לעין שלא מותירים סימן.
בנימה אישית, כאשה (שכבר מזמן לא בת 16..) אני מוצאת נחמה בהשקפת העולם היפנית. בעוד התרבות המערבית מקדשת שלמות ונעורים נצחיים, התרבות היפנית מזמינה אותנו לראות את היופי שבהתבגרות, בשינוי, בסימני הזמן.
למה כחול לבן
במקור, הסאשיקו נרקם בחוט לבן טבעי על בד צבוע באינדיגו. בחירה זו נבעה מחוק משנת 1603 שאסר על מעמדות נמוכים ללבוש בגדי משי צבעוניים, בהירים ובעלי דוגמאות גדולות. האינדיגו, אותו גידלו הכפריים בעצמם, היה פתרון מושלם - מבחינה חוקית ומסיבות פרקטיות, של הרחקת נחשים ועש בגלל ריח האמוניה. עומק צבע הבד נקבע על פי מספר ההשריות באמבט אינדיגו (15 שמות שונים הגדירו את הגוון של הכחול).
הבדים היו כחולים ונרקמו בחוט לבן-טבעי. בשל שימוש ומיחזור בדים ישנים, חוטים לבנים הפכו עם הזמן כחלחלים-אפורים ועליהם נרקמו חוטים לבנים חדשים. וכך נוצרו דוגמאות מגוונות צבעונית.
במסגרת האיסורים על שימוש בדוגמאות גדולות, החוק התיר דוגמא באורך שאינו עולה על גרגר אורז וברוחב קנה קש. מכאן הרעיון שתך של סאשיקו מדמה גרגר אורז. אספר, ששמעתי מומחה סאשיקו יפני טוען שזה לא מדוייק, כי על איזה גרגר מדובר? מבושל, או לא? מאיזה זן האורז? ואכן מהיכרותי עם רקמות סאשיקו יפניות, יש מקום למגוון סוגי אורז. 😀
בורו - אומנות טלאים יפנית
מונח יפני המתאר קבוצת בדים שהוטלאו יחד (quilt) המילה מגיעה מ-boroboro, ביטוי אונומטופאי ביפנית המחקה צליל של קריעה או שבירה ומתאר משהו בלוי ומתפורר. פיסות בדים נתפרו בשכבות רבות, וכך הפכו חמים ועמידים יותר. חורפים תוארו לעיתים על פי מספר השכבות שאנשים לבשו, 'חורף של שתי שכבות לבוש' או של 'שלוש שכבות' בחורף קר במיוחד.
הבגדים המוטלאים הועברו מדור לדור, עד שהפכו ליצירת טלאים רב דורית. בורו הוא סיפור של תיקון והתחדשות, לכל טלאי יש סיפור וכל תיקון מוסיף שכבה של היסטוריה משפחתית.
במאה ה-19 הבורו היה לסממן לבוש מובהק של המעמדות הנמוכים שהתביישו בבגדיהם המוטלאים. לכן, עם שיפור תנאי המחיה ביפן (החל מ-1868) נזרקו רוב בגדי ובדי הבורו, על ידי בני מעמד הפועלים שראו בהם אזכור מביך לעוני שבו חיו בעבר. דוגמאות הבורו שמוצגות כיום במוזיאונים נשתמרו הודות למאמציהם של קומץ אנשי פולקלור שהבינו את הערך והחשיבות של שימור מסורת הבורו. הם עברו בכפרים, ליקטו והצילו שרידים של בדי ובגדי בורו, המוגדרים כיום על פי החוק היפני, כפריטים היסטוריים לאומיים.
מעניין שמה שהחל כסממן של עוני ומחסור, הפך עם הזמן לסמל של אסתטיקה יפנית. בהתאם לתפיסת הואבי-סאבי: יופיו של הבד בא לידי ביטוי דווקא מהבלאי הטבעי של השימוש בו. בנוסף, מה שפעם נתפס כסימן לעוני, הפך היום לסמל של קיימות, יצירתיות ויופי שלא מתנצל על ״פגמים״. תזכורת חשובה לחשיבות שימור חומרים ולכישרונות של בעלי מלאכה ואומנים שיודעים לתקן במקום להחליף.
בורו וסאשיקו היוו למעשה מלאכה אחת, זו היתה טכניקת טלאים המחברת יחד 2-3 שכבות בד באמצעות תכי סאשיקו. הבד הטוב שימש לשכבה החיצונית, והבד הבלוי שימש כשכבת ריפוד פנימית או אחורית. בדי בורו עשויי טלאים, נראו בדרך כלל חופשיים ובעלי דוגמת חיבור אקראית.
סאשיקו ובורו בעידן המודרני
סאשיקו נתפס בימינו כשפה אסתטית של שלל דוגמאות. זו מלאכת רקמה מהנה ומרגיעה, שנעשית בעיקר למטרות דקורטיביות.
בורו מסמל צורה אסתטית של שימור ומיחזור משביח.
בעשורים האחרונים, עם העלייה במודעות הסביבתית והביקורת על האופנה המהירה, הפופולריות הגוברת של סאשיקו ובורו אינה מקרית. בעידן של צריכה מהירה והתיישנות מתוכננת, הם מציעים אלטרנטיבה - גישה שרואה ערך בתיקון, בסבלנות, ובחיבור בין מסורת לחדשנות.
השפעתם ניכרת גם בעולם האופנה, בזכות מעצבים יפניים פורצי דרך כמו:
Rei Kawakubo ,Issey Miyake ו- Yohiji Yamamoto שהביאו את האסתטיקה של אי-שלמות למסלולי האופנה של פריז בשנות ה-80. הם שילבו אלמנטים אסתטיים של בורו, שנחשבו לסממני עוני: טלאים, חוסר סימטריה, חורים, קרעים בבד ותיפורים מודגשים, והפכו אותם לאמירה אמנותית חתרנית שטלטלה את עולם האופנה המערבי.
האופנה אימצה את היופי הייחודי והאישי של בגד שחושף פגמים ותיקונים. האסתטיקה של ה"לא מושלם" הפכה לחלק בלתי נפרד מהשפה העיצובית העכשווית.
מה שהתחיל כטכניקה פרקטית של תיקון הפך לתנועה אמנותית-חברתית-רוחנית.
ובנימה אישית ( :
אני מוצאת בסאשיקו ובורו משהו עמוק, יצירתי ומהנה. כאמנית שיוצרת ומלמדת אומנות נפלאה זו, בשבילי זה הרבה יותר מטכניקה. בעולמנו, המתקדם במהירות מסחררת (ולא ברור לי לאן..) אני מוצאת רוגע, עניין ויופי במלאכה ה״פשוטה״ הזו.
כשאני יושבת לרקום, זו כמעט מדיטציה. כל תך הוא רגע של מיינדפולנס, של חיבור בין הידיים למחשבה, של כאן ועכשיו.
אני מדמה את יצירת הבורו-סאשיקו לקולאז׳ טקסטיל. הבדים הם כתמים והחוטים הם קוים ואני משחקת איתם ליצירת קומפוזיציה.
זו תזכורת חשובה שלפעמים, דווקא פגמים, קרעים ותיקונים הם שהופכים בגדים, חפצים ובני אדם.. למיוחדים ויפים.
זו הזמנה לחשוב מחדש על היחס שלנו לחפצים, לזמן וליופי.
ו... ליצור בידיים משהו ממשי ולא וירטואלי.
אם זה מסקרן אותך ובא לך להתנסות, תבדקי מתי מתחיל הקורס הבא:
https://www.nadia-go.com/my-room/fabric-collage-course-sashiko-boro/
