איך קרה שעיסוק ברקמה הפך לטרנד עולמי במאה ה-21?
אני מנחה קורס ״קולאז׳ בטכניקת טקסטיל יפנית״ ואני שומעת תגובות כמו: ״הגעתי עצבנית ולחוצה ועכשיו אני רגועה״. ״הזמן פשוט טס, לא זוכרת מתי התנתקתי ונהניתי ככה״, ״התחלתי לרקום גם בבית כי זה מרגיע אותי״.
זה כיף לשמוע את זה מאחרות, אבל, תכלס, זו גם החוויה שלי. בטח ובטח בתקופה המאתגרת בה אנו חיים. בסוף יום לחוץ ומתיש, אני מחכה לחזור הביתה לרקמה שלי ולכוס יין. זה הפך אצלי לטקס של ״עכשיו אני עושה לעצמי טוב״. הסתקרנתי למה זה קורה לי דווקא עם רקמה, כי כאמנית אני יוצרת בטכניקות מגוונות, ואני רוצה לשתף אותך בתגליות ובתובנות שלי.
עד לא מזמן כשהיתי מספרת שאני רוקמת, היו מסתכלים עליי קצת עקום. כי רקמה נתפסה כמלאכה מיושנת, חסרת מעוף של ״סבתות״ שרוקמות גובלנים מדוגמאות מוכנות.
אז מה השתנה?
אנחנו. מלאכת הרקמה המודרנית היא דרך להירגע ולהתנתק. אנחנו חיים בעולם אינטנסיבי של רשתות חברתיות, טכנולוגיה, ואפשר להוסיף גם מגפה עולמית, מלחמה, ממשלה לא מתפקדת וכד׳…
אנשים הופכים יותר ויותר לחוצים. רובנו מחוברים לחדשות ו"זמינים" לכולם כל הזמן.
רקמה היא מלאכה המשקיטה את הנפש וגם מאפשרת ביטוי יצירתי ואמנותי. האיכויות הקצביות והמדיטטיביות, המיקוד שרקמה דורשת והשמחה שהיא מביאה דומים לצורה של מדיטציה פעילה. הרקמה עוזרת למקד את הנפש בפעילות שמתרחשת ”כאן ועכשיו” - קשיבות (mindfulness) וכך משפיעה על מערכת העצבים ומורידה את רמות החרדה והלחץ. פעילות הרקמה משנה את הכימיה של המוח, מורידה את הורמוני הלחץ ומגבירה את הייצור של סרוטונין ודופמין.
קראתי מאמר שטען, שהיכולת להיות אומן טוב (שיודע ליצור ולתקן דברים בעבודת יד) נתנה יתרון להישרדות ולהתפתחות המין האנושי. כתוצאה מכך, גופנו פיתח מערכות ״פרסים״ באמצעות שחרור הורמוני אושר, כשאנו מבצעים מעשים המועילים להישרדות. זה נשמע מופרך, אבל לגוף ולמוח שלנו, לא היה זמן להסתגל למהפכה התעשייתית והטכנולוגית. לכן הם עדיין מגיבים לגירוי הקשור למנגנוני הישרדות של מלאכת כפיים.
לי זה נשמע כמו הסבר טוב ואני קניתי אותו.
בנוסף, עיסוק ברקמה הוא קל, נוח, נגיש ולא יקר. הכלים הדרושים מועטים וזמינים וצריכת החומרים קטנה. אפשר לרקום בבית ולמעשה כמעט בכל מקום (אני לקחתי רקמה לחופשה בחו״ל). זה לא מלכלך, לא תופס מקום - מאד פרקטי. הרקמה מהנה, יצירתית ו… יכולה להיות גם רוחנית ואידיאולוגית.
Slow Stitching
מארק ליפינסקי התחיל את תנועת ה-Slow Stitch Movement ב-2014, כחלק מתנועת האטה: מגמה חברתית של האטת קצב החיים בבישול, בקניות ובהפסקת הבזבזנות המודרנית. אפשר לומר שזה מיתוג מחדש לאחת המלאכות העתיקות בעולם, כתגובה למגמות החברתיות היום. ליפינסקי איוורר את ריח הנפטלין והוסיף ניחוח אידיאולוגי שתרם להקמת דור חדש של חסידי רקמה.
אז מה זה אומר בעצם?
יצירה או עיבוד טקסטיל בעבודת יד מסורתית (להבדיל מייצור תעשייתי) במטרה ליצור אמנות, לתקן ולהשביח. התנועה קשורה לרעיונות של קיימות, מיחזור ושימוש בבדים ובבגדים משומשים. בנוסף, רקמה איטית נחשבת כעיסוק מעורר קשיבות.
למעשה זו עבודה עם תכים פשוטים הנרקמים באופן אינטואיטיבי, ללא דוגמה מתוכננת וללא סימון על הבד. רעיון נוסף הוא, שלא צריך ליצור הרבה ובמהירות, וגם לא את העבודה המושלמת...
Zen Stitching
זן בודהיזם - אסוכלה של הבודהיזם היפני המכוונת להארה באמצעות מדיטציה ואינטואיציה ולא באמצעים אינטלקטואליים. כשאומרים זן, מתכוונים בדרך כלל למצב של שלווה ורגיעה. טכניקות הבורו והסאשיקו היפניות (עליהן ארחיב בפוסט הבא), משלבות רקמה פשוטה עם עבודת טלאים, ונתפסות כמדיטציה פעילה באמצעות עבודת יד.
רקמה ואני - איך התחילה ידידות נפלאה ( :
רקמה נכנסה לחיי די במקרה. בשנות השלושים שלי חזרתי לסרוג. כמעצבת גרפית עבדתי כל היום על המחשב, נולדו לי ילדים, כך שזמן ליצירה לא היה לי ממש. סריגה איפשרה לי לנוח בערב, להירגע ולגעת בחומר ממשי ולא רק במקלדת..
אבל, בקיץ התל אביבי, אני וסריגה לא הסתדרנו. אז ניסיתי לרקום, קניתי חוטי כותנה והחלטתי להשתעשע קצת. התחלתי לרקום באופן חופשי, מופשט ואינטואיטיבי על בגדים. בהמשך גיליתי את הטכניקות היפניות של סאשיקו ובורו והתאהבתי.
הרקמה הפכה עבורי לכלי ביטוי אמנותי ולעוגן מרגיע ונעים בחיי היומיום הסוערים. למשל, בעודי יושבת ומנסה לכתוב את הפוסט הזה, התחלתי להסתבך ולהתעצבן. אז עשיתי הפסקה, ובאופן טבעי הלכתי לרקום קצת. רק בהמשך קלטתי כמה זה משעשע.
אם זה מסקרן אותך ובא לך להתנסות, תבדקי מתי מתחיל הקורס הבא:
https://www.nadia-go.com/my-room/fabric-collage-course-sashiko-boro/
תגיות:יצירה מרגיעה, מדיטציה פעילה, מלאכת יד, קיימות, רקמה
תגובה אחת
איפה מתקיים הקורס?